"אשכול מאשכול - סיפור אישי"

ב- "המתחם" - יד לבנים - רמת השרון - במסגרת ART14
 

284 - הסדרה הלבנה, 2010

"ההזמנה לתערוכה "

יונה לוי גרוסמן
זיוה ילין
יעל גורן שטראוס
לימור קליין

זהו תיאור מדויק של הנגב המערבי בימי שגרה.

אמנות לעולם עוסקת באדם. והאדם לעולם עוסק במקום, בזמן, בתשוקה, בחלום, בפחדים ועוד. בתערוכה זו מוצג סיפורו של מקום - הנגב המערבי דרך עבודתן של ארבע אמניות.

יעל גורן שטראוס
- חזרה לפני מספר שנים לקיבוץ ניר-יצחק בו נולדה וגדלה. יעל עובדת בסדרות. מוצגת כאן טעימה מתוך שלוש סדרות. "נוף עם גדר" , "מקומי" ו "אור פילים" יעל מציירת נופים מעבר לגדר כאומרת שאין מבט או מחשבה אשר אינם דרך גדר כלשהי. בנוסף, יעל אוספת אל תוך היצירה שלה ניגודים כמו אותם פילים כבדי משקל הרשומים בפחם על גבי נייר משי מקומט. או חיפוש אחר הפשטות בדבר הבנאלי, בצמחי השדה ההופכים לסמל ביטוי לצירוף המנוגד של זרות ואינטימיות שמזמנת החזרה אל מחוזות הילדות. מיקרו - המתאפייניפ בכך שהם עשויים ממרכיבים פשוטים ובסיסיים. נוכל לכנות את המרכיבים האלה בשמות שונים: אותיות או אותות, מספרים או אטומים, גלי אנרגיה, תדרים או חלקיקי חומר, צורות, צלילים או צבעים.

זיוה ילין
- הציר המרכזי ביצירה של זיוה עוסק בזיכרונות הילדות הנושקים לחייה בהווה בקיבוץ בו נולדה ומעולם לא עזבה, קיבוץ בארי. זיוה אוספת ומשמרת זכרונות ובוחנת את השינויים העוברים עליה, על החברה ועל הנוף בו היא חיה. זיוה עובדת בסדרות ובתערוכה מוצגות עבודות מתוך שתי סדרות של רישומים גדולי מימד על גבי בדים אדומים. - סדרת "דרכים" ו "הבובה זיוה" . הצבע האדום מבטא עבור זיוה את הרגש הטהור מהפנט של אהבה. כאשר הוא חובר לנופי הילדות ולדמויות שהיא מציירת, כך מתקבלת משמעות עמוקה של שייכות וקשר למקום מלווים ברגשות געגוע תמידי.

לימור קליין
- יוצרת במושב יבול אשר בפתחת שלום. הטכניקה בה היא משתמשת, שואבת את השראתה מעולם מלאכת היד והפנאי של ילדותה. בעזרת מסמרים וחוטי רקמה או צמר עם תוספות של צבע וחומרים נוספים היא רושמת על גבי דיקטים או קירות את הדימויים העוסקים לרוב בעולם פראי,חייתי ולחלופין מתורבת ומאורגן. הדימויים מתקשרים לחיים ומוות\ צמיחה ודעיכה, ביחסי כוח ומצבים אלימים, דימויים מטפוריים והתכתבות עם תולדות האמנות..

יונה לוי גרוסמן
- חיה במושב עין-הבשור אותו ייסדה עם חבריה מפוני חבל ימית. בתערוכה זו מוצגות עבודות מתוך שלוש סדרות. "הסדרה הלבנה", "נופי הנגב" ו" לאורך הדרך " . יונה מציירת ציורי שמן גדולים בהם היא מחברת גרגיר לגרגיר להיות דיונה וקו אל קו לכדי מקום. גרגירי החול בדיונות החול הם כמשל לפרט ולחברה. הרישומים הן סקיצות אשר נעשים במסעות לאורכו ורוחבו של הנגב. נופים הנראים כמו דרך חלון המכונית. מופיעים לרגע ומשאירים חותם וגעגוע בנשמה.

יונה לוי גרוסמן , אוצרת התערוכה.

                  - אלי שגיא - מנהל המחלקה לתרבות ואמנות, בעיריית רמת השרון,
                  - לימור קליין - אמנית,
                  - יונה לוי גרוסמן - אמנית ואוצרת התערוכה,
                  - האלוף עוזי דיין - יו"ר מפעל הפיס,
                  - שירה אבין - ממלאת מקום וראש עירייה רמת השרון בפועל,
                  - זיווה ילין - אמנית,
                  - יעל גורן שטאוס - אמנית,
                  - ד"ר סורין הלר - אוצר ומנהל אמנות פלסטית במחלקה לתרבות ואמנות, בעריית רמת השרון.

תודה לזיוה, יעל ולימור,
תודה לעיריית רמת השרון על ההזמנה לארח את התערוכה, ל- שירה אבין ממלאת מקום וראש העירייה בפועל.
ותודה מיוחדת ל- אלי שגיא , מנהל המחלקה לתרבות ואמנות, בעיריית רמת השרון, שנרתם ללא לאות לרעיון.
ל- ד"ר סורין הלר , אני מרשה לעצמי לקרוא לך סורין. ל- טלי ולכל צוות המחלקה לתרבות ואירועים שסייעו בהקמת התערוכה.
ואחרונים חביבים, אתם, כל אחד ואחד מהאורחים שהגיעו מרחוק ומקרוב לכבד אותנו בנוכחותם.

בדף לתערוכה כתבתי כי:-
אמנות לעולם עוסקת באדם. והאדם לעולם עוסק במקום, בזמן, בתשוקה, בחלום, בפחדים ועוד.
אבל אמנות היא עוד דבר, אמנות היא הזיכרון הקולקטיבי שמשאיר האדם עלי אדמות. הארכיאולוגים הנוברים בעבר מחפשים אחר היצירה האנושית בשכבת הזמן בה הם חופרים. שורה בשיר מספרת סיפור היסטורי בצורתו האוטנטית לדורות רבים.

יצירת אמנות היא קולו של האדם בזמן ובמרחב.

אני רוצה לומר כמה מילים על תולדות ההתיישבות היהודית בעת החדשה דרך עיני המשורר.
אנדד אלדן , מראשוני קיבוץ בארי, כתב את שירו "צל ביתך" לאחר מסע בנחל הבשור עם היחידה שלו בפלמ"ח בשנת 1944 .
וכך הוא תיאר את המקום :-

"מרחקים כמו נחשול
ואין אילן לקשור בו את ביתך."

אח"כ נולדו ילדים בקיבוץ בארי ביניהם המשורר ישראל נטע . וכך מתאר הוא את המקום בשירו "שדה חיטה בסוף ינואר".

" והירוק הבהיר והירוק העמוק ופטפוט הצמרות ועדר
הצמרות והרוח בצמרות ולחישת הצמרות לך תסביר געגוע כזה"

ובין שני השירים עומדת תקופה של דור ומעשה האנשים החיים בנגב המערבי.
זהו הסיפור שלנו.
אלפי אנשים אשר אינם יודעים איך להסביר את הגעגוע הזה למקום בו הם חיים.
גם התערוכה הזו מספרת על געגוע.

יעל גורן שטראוס אשר נולדה בקיבוץ ניר-יצחק, חוזרת לביתה לאחר שהיה במקומות אחרים וכאן בונה מחדש את הקשר האינטימי שלה עם המקום דרך התושבים הקבועים כמו החרצית, העלה, הדרור ונופי המקום עם הגדר אשר אצל יעל, הגדר מביעה אמירה פילוסופית על האדם.

זיוה ילין שמעולם לא עזבה את קיבוץ בארי. זיוה רושמת את מסע הגעגועים האין-סופי שלה אל הנופים האינסופיים המלווים את חייה סביב קיבוץ בארי.

לימור קליין אשר הגיע למושב יבול כילדה קטנה, רושמת את הדימויים שלה בטכניקה בה היה אביה העביר את שעות הפנאי בילדותו.

ואני, יונה לוי גרוסמן , שהייתי בין מקימי מושב עין-הבשור לאחר שנעקרתי מסיני, אני תרה לאורך הדרכים בנגב וכל פינת נוף מציתה געגוע. והגעגוע הופך לרישום, אח"כ בסדנא הרישום יהיה לציור שמן.
תודה לכולכם.
אתם מוזמנים לשאול אותנו.

יונה לוי גרוסמן , אוצרת התערוכה.